חידת החקלאות הקדומה במערב עמק יזרעאל
- גלבוע רוטשילד
- 17 ביולי
- זמן קריאה 18 דקות
עודכן: 19 ביולי
קורותיו של המרחב החקלאי בעמק יזרעאל בעת העתיקה, כמעט שלא נחקר. ואולם, לפני שנים אחדות נערך מחקר בנושא החקלאות וההתיישבות הכפרית במרחב מוגדר במערב עמק יזרעאל בתקופה הרומית והביזנטית[1]. במסגרת מחקר זה, נידונו כמה סוגיות גיאוגרפיות היסטוריות, אשר אחת מהן תעמוד בבסיס החיבור שלהלן.
החבל המדובר, הנבדל מסביבתו במאפייניו הפיזיים, הוא אזור המגע שבין מישורי העמק, לבין גבעות אלונים. בעוד שבמרבית החבלים ההרריים העוטרים את העמק, המעבר בין האזור המישורי לבין אזור המאופיין בטופוגרפיה משמעותית, הוא חד וברור למדי, באזור שבו אנו דנים, גבעות אלונים משתפלות במתינות רבה דרומה, אל מישורי העמק, עד ששני החבלים ממש נשזרים זה בתוך זה. גבעות הגליל "פולשות" לתוך העמק בדמות גבעות ורכסים נמוכים, הנמשכים דרומה לכיוון מישורי העמק. ומצד שני, "חודרים" מישורי העמק צפונה אל האזור הגבעי של הגליל, בדמות אפיקי נחלים מתונים ורחבי ידיים. מסיבה זו, קשה, באזור זה, להתוות קו ברור המהווה את הגבול שבין העמק לבין הגליל התחתון המערבי. לכן, במקרה זה, לא מדובר על קו גבול, אלא על אזור מעבר הדרגתי.
למאפיינים פיזיים אלו, ישנה השפעה רבה על מאפייניו האנושיים של האזור, ועל פעילות האדם לאורך הדורות. כך, בחבלים שבהם מפריד מתלול חריף בין היישוב על ההר, לבין מישורי העמק (כדוגמת הכרמל ורכס נצרת), קיים ניתוק יישובי בין האזור ההררי, לבין מישורי העיבוד בעמק. מנגד, באזור בו אנו דנים, הזדמן לקדמונים הייתרון היישובי, שבו ניתן לקיים את היישוב על גבעות מתונות, בנגישות ובסמוך למישורי העיבוד החקלאי. ביטוי ציורי למציאות זו, נתן לורנס אוליפנט, בבקרו באזור בסוף המאה ה-19: העמק דומה ל- "אגם ירוק ורחב ידיים של תבואה משגשגת, אשר מתוכו מבצבצים כמו איים, הכפרים היושבים בראשי הגבעות"[2].
כך, נמשך נוף זה ברצועה קשתית, מתל קשיש במערב, ועד לתל שדוד במזרח. מתל שדוד מזרחה, נמשך הגבול שבין העמק והגליל, לאורך המתלול החריף של הרי נצרת, השונה מהותית במאפייניו הטופוגרפיים, מרצועת המעבר בה אני דנים. מעניין, כי כבר בעת העתיקה, לאורך מספר תקופות היסטוריות, היה אותו אזור מצומצם של מעבר מטופוגרפיה חריפה לטופוגרפיה מתונה, נקודת ציון למעבר בין יחידות מנהליות שונות. כך, עולה מן הכתוב בספר יהושע לגבי תחום נחלתו של שבט זבולון: ”וַיַּעַל הַגּוֹרָל הַשְּׁלִישִׁי לִבְנֵי זְבוּלֻן לְמִשְׁפְּחתָם וַיְהִי גְבוּל נַחֲלָתָם עַד שָׂרִיד"[3]. בנוסף לכך, גם בחלוקה המנהלית של התקופה הרומית, היישוב הקדום- גבתה, שהיה ממוקם כנראה, היכן ששוכן כיום קיבוץ גבת[4], היה שייך לתחום ציפורי, בעוד היישוב הקדום- שריד, היה שייך לתחום טבריה[5]. מובן מאליו כי בחירתה של נקודה זו, לשמש כקצה תחומו של האזור המנהלי, היא אינה מקרית, ויש כאן עדות מן המקורות, לגבי האופן שבו הכתיבו התנאים הפיזיים, את הפעילות האנושית.
כאשר בוחנים את שרידי היישוב והחקלאות באזור בתקופה הרומית והביזנטית, גם בשטח, וגם באמצעות המקורות, עולים נתונים מעניינים וצפות כמה חידות גיאוגרפיות היסטוריות ויישוביות.
נתמקד בתור התחלה באגנו של נחל בית לחם, הנמשך מראשיתו בקרבת היישוב המודרני בית לחם, ועד למפגשו עם הקישון, בקרבת תחנת הרכבת החדשה של כפר יהושע. בחינתו של אגן נחל זה, מגלה תמונה יישובית/חקלאית מעניינת. באזור זה, שהיה מועד במיוחד מבחינת היווצרות הביצות בשל תנאי הניקוז הגרועים בו[6], התקיימו בעת העתיקה מספר יישובי קבע, שבית שערים הקדומה שמשה להם מרכז חקלאי, ועוד כמה חוות חקלאיות ויישובי בת עונתיים. בנוסף לכך, מהעיון במקורות השונים ובחומר הארכיאולוגי, ניתן להתרשם משורה של מבני ומתקני שדה שהתקיימו במרחב החקלאי באגן נחל זה, מחוץ לתחומם של יישובי הקבע. אלא, שעל אף תנאי הניקוז הירודים, מאפייני הבנייה של אתרים אלו, ועצם קיומם של החוות וכפרי הבת[7], מצביעים על עצמה יישובית וכלכלית, החורגת ממאפייני פעילותם של כפרי אריסים או של יישובים עונתיים דלים.
כך, באתר הזעיר והשכוח שבתל יצחקי, הממוקם בשטח חקלאי מדרום מערב למושב שדה יעקב, התגלו בעבר שרידיו של בית כנסת[8], ובו אבן מעוטרת שעליה כתובת הקדשה ל: "יודן בר צרדה..."[9]. כתובת זו נתנה גם את השם למעיין הסמוך והשופע- "עין יודן"[10], שבו ישנן מספר בריכות אגירה מרשימות, הבנויות אבן, שהקדומה שבהן היא מהתקופה הרומית[11]. אתר מרשים וחידתי נוסף, הוא "חורבת צרור", הממוקם אף הוא בלב שטח חקלאי מדרום למושב שדה יעקב. שרידיו של אתר זה כמעט שאינם ניכרים על פני השטח, אך הממצאים בו מלמדים על קיומו של יישוב משמעותי בעת העתיקה. ממצאים אלו כוללים היקף בלתי סביר של מתקני בזלת לטחינת דגנים, היקף גדול של מטבעות רבי ערך מהתקופה הרומית והביזנטית ומתקופות נוספות, וממצאים מרתקים נוספים[12]. שני אתרים אלו הם רק דוגמה משורה ארוכה של אתרי יישוב וחוות חקלאיות שהתקיימו באגנו של נחל בית לחם, בעת השגשוג היישובי בתקופה הרומית והביזנטית[13].
בנוסף לכך, המקורות מלמדים כי באגנו של נחל בית לחם, התקיימו כמה בארות שעל גביהם היה בנוי מבנה אבן משמעותי. כך, בבאר אבא[14], שהייתה כנראה חלק מחווה חקלאית, בסמוך ליישוב המודרני אלוני אבא, ניתן להתרשם מאבני הגזית הבונות את הבאר, והממצאים הארכיאולוגיים, מצביעים על מבנה אבן שהתקיים בזיקה לבאר בעת העתיקה[15]. עוד יש לציין את האתר שבעין עמיאל, הסמוך ליישוב שדה יעקב. באתר זה התקיימה בעבר נקודת יישוב משמעותית שכללה בתחומה באר שופעת, אשר אבניה היו חשופות על פני השטח עד לפני כמה עשרות שנים[16], ובזיקה לה אף נתגלו שרידי אמת מים[17]. ואולם, במקרה של עין עמיאל, מעניין גם שמו הערבי של האתר- Ain Kabweh[18], אשר משמעותו עשויה להיות- "כיפת האבן", בדומה ל"קובה", המופיעה בספרות חז"ל במשמעות דומה[19]. באר בנויה גזית הייתה ממוקמת גם על מורדותיה המערביים של השלוחה עליה ניצב כיום היישוב רמת ישי[20]. באתר זה, ביקר במאה ה-19, הנוסע והחוקר הצרפתי ויקטור גרן, והוא כתב: "בשעה תשע ירדתי מערבה (מהיישוב ג'דה, ג. ר) ותכף עברתי ליד מעיין שמימיו נקווים בבריכה לא עמוקה בשם עין ג'ידא"[21], כלומר, גרן מתאר בריכת אגירה בזיקה לאתר זה.
גם במקרה זה, שלושת האתרים- באר אבא, עין עמיאל, והבאר הסמוכה לרמת ישי, הם דוגמה מייצגת מתוך 22 מקורות המים, ועוד כמה מבני שדה אחרים בתחומו של אגן נחל בית לחם[22]. ואולם, מעניין כי בשלושת אתרים אלו, ניתן למצוא רמזים לכך שהתקיימו בהם בארות אנטיליה. בבאר אבא, ישנו עץ דקל, ועץ זה מעורר את תשומת הלב, מכיוון שלעתים קרובות שימשו חלקיו של עץ זה לקליעת החבלים אליהם נקשרו הכדים לדליית המים. מערכת האנטיליה הייתה זקוקה, דרך קבע, לתחזוקה ותיקון של החבלים, ולכן נפוץ מאוד למצוא עצי דקל בסמוך ובזיקה לבארות מסוג זה[23]. לגבי עין עמיאל, שמו הערבי הנ"ל של האתר, עשוי לרמוז לכך שבאר זו הייתה מקורה בכיפת אבן, כפי שאופייני בבארות אנטיליה. ולגבי הבאר הסמוכה לרמת ישי, ראינו עדות לקיומם של בריכת אגירה ושל מבנה אבן בסמוך לבאר, כפי שמקובל בבארות אנטיליה.
אם אכן מדובר בעדות לקיומן של בארות אנטיליה במרחב, אז יתכן וסביר כי בארות אלו שמשו מערכת של חקלאות שלחין. עדויות ארכיאולוגיות נוספות לקיומה של חקלאות שלחין באזור, ניתן לראות במערכת להובלת המים שנתגלתה באתר הנ"ל שבעין עמיאל, וגם באבן חוליה, שנתגלתה בזיקה לעין יודן הנ"ל, ושיש כנראה לייחסה למתקן להולכת מים. בנוסף לכך, ישנו גם תיאור היסטורי העשוי להעיד על קיומה של חקלאות שלחין במרחב. ממערב ליישוב בית לחם הגלילית, שכנה בעבר חורבת el Huwarah, אשר את שרידיה ניתן היה לזהות על פני השטח, לפחות עד אמצע המאה ה-19[24]. אתר זה, ביחד עם המעיין הסמוך לו, מזוהה עם היישוב התלמודי "חבריא"[25], אשר בו, בימי חז"ל, התנהל דיון הלכתי לגבי השאלה האם מותר להשתמש במי המעיין לשם השקיית השדות בחול המועד[26]. דיון הלכתי זה קשור לסוגיה גיאוגרפית היסטורית מרתקת, אשר לא תידון בחיבור זה[27], אך לענייננו, רלוונטית העדות הנוספת על קיומה של מערכת שלחין באגן נחל בית לחם.
אם כן, העדויות והממצאים השונים, מלמדים כי על אף תנאי הניקוז הגרועים, באגנו של נחל בית לחם, התקיים, בתקופה הרומית והביזנטית, יישוב משגשג שהתבסס כנראה על חקלאות שלחין. חלק מהמתקנים בנויים אבני גיר שאינן מקומיות[28], המסותתות ברמת גימור גבוהה, וניכר כי לשם התקנתן והובלתן, הושקעו משאבים החורגים מתחום אמצעיו של איכר פשוט. יתכן שריבוי מתקני האבן המלאכותיים באגנו של נחל בית לחם, קשור לשמו הערבי- W. Musrara[29], אשר משמעותו: "נחל צרורות האבן", והוא ניתן לנחל בעת מן העיתים, בשל ריבוי חורבות האבן לאורכו של האגן.
אנו נאלצים להניח שחקלאות השלחין הייתה הענף העיקרי, משום שבחינת תפרוסת המתקנים לעיבוד תוצרת חקלאית, מלמדת על כך שבמרחב אגן נחל בית לחם, כמעט שלא קיימים בתי בד וגתות, וברור שהחקלאות המסורתית של כרמי הגפן והזית, לא היוו בסיס חקלאי וכלכלי באזור זה. לפיכך, יש לשאול אילו גידולים חקלאיים באגן הנחל, היו רווחיים עד כדי כך שהם אפשרו את השגשוג היישובי, ואת ההשקעה במתקני האבן המרשימים, כפי שניכר בממצאים הארכיאולוגיים.
*
מעמדו היישובי והחקלאי של אגן נחל בית לחם, עשוי להתבהר מתוך השוואתו לחלקו המזרחי של אותו אזור מעבר בו אנו דנים, ושבתחומו נכללים אגני הנחלים "נהלל" ו"צבי"[30]. גם באזור זה, הייתה בתקופה הרומית והביזנטית התיישבות משמעותית, כדוגמת גבת הקדומה[31], או היישוב ששכן היכן שממוקם כיום הכפר הערבי מנשיה זבדה[32]. אך לעומת החלק המערבי מוכה הביצות, בחלק המזרחי תנאי הניקוז משופרים, וניתן למצוא בשטח שפע של מתקנים קדומים ששמשו לעיבוד תוצרת חקלאית, והכוונה בעיקר לגתות ובתי בד. בנוסף לכך, באגן נחל בית לחם ראינו שפע של מקורות מים, אשר חלקם הוכשרו בידי אדם, בהשקעת משאבים מרשימה, הכוללת בתי באר, מבני אבן, ובריכות אגירה. לעומת זאת, במזרח החבל הנידון, בולטת הדלות במקורות מים מסוג זה.
לגבי המתקנים החקלאיים- מן הממצא הארכיאולוגי, עולה כי מדובר היקף רחב של מתקנים, הפרוסים בעיקר במרחב שבין רמת ישי לבין מגדל העמק. חלק ניכר מבתי הבד, ממוקם במנותק מיישובי האם- בחוות חקלאיות או כפרי בת, כדוגמת האתרים שנתגלו מצפון לקיבוץ גבת, ומדרום לגבעה עליה שכן הכפר מעלול. את הגתות, מוצאים כמקובל, במרחב החקלאי ובמנותק מנקודות יישוב. היקף הגתות במרחב זה הוא גדול, ובולט במיוחד ריכוזן בקרבת קיבוץ יפעת, שם נתגלו כ-70(!) גתות[33].
קיומו של ענף הזית במרחב זה, עולה גם מן המקורות ההיסטוריים. כך, בחז"ל מתואר כי רבן שמעון בן גמליאל וריב"ז, מבקשים מאנשי סימוניה ונהלל, שישלחו זיתים לירושלים בשנת בצורת[34]. בנוסף לכך, בורכהרד, הנוסע הדומיניקני שעבר בארץ בסוף המאה ה-13, מתאר את "עמק עפולה"- הוא עמק יזרעאל, כמשופע בשמן[35]. עוד בנוסף, ישנן עדויות מסוף שנות ה-60 של המאה ה-20, לגבי קיומם של עצי זית עתיקים בסמוך לכפר הערבי- Jebata הנ"ל, ובבעלותם של תושבי הכפר[36]. יש לציין לגבי המקורות מימי הביניים ומראשית המאה ה-20, כי מדובר על תקופות בהן התאפיין האזור בהזנחה יישובית, וזה עשוי ללמדנו כי גידול כרמי הזית באזור, התאפשר בשל תנאי קרקע מתאימים, גם בתקופות שבהן לא הייתה הכשרת קרקע ממסדית, מקיפה ואינטנסיבית[37].
על כל פנים, על אף ההבדלים, בדומה למה שראינו לגבי אגן נחל בית לחם, גם במקרה זה, מלמד ההיקף הגדול של העיבוד החקלאי, והמציאות בה מנותקים בתי הבד מיישובי האם, על קיומה של חקלאות אינטנסיבית בתקופה הרומית והביזנטית. עדויות אלו, משתלבות היטב עם הידוע לגבי חשיבותם של ענפי הזית והגפן במרחב הארץ ישראלי בתקופות אלו, עת עלתה קרנם של גידולים אלו, והתפתחה משמעותית גם הטכנולוגיה של מתקני עיבוד התוצרת[38].
לגבי מקורות המים- בחינת תפרוסת מקורות המים במרחב החקלאי באזור, מעלה נקודה מעניינת. ככל שיורדים מערבה במורד אגן הקישון, כך גדלה צפיפותם, ומידת שפיעתם של המקורות, ומגמה זו ניכרת בעיקר לגבי המלאכותיים שבהם. כך, 22 מקורות מים, המהווים למעלה מ-50% מכלל מקורות המים באזור הנידון, כלולים בתחומו של אגן נחל בית לחם. בנוסף לכך, להבדיל מהחלק המזרחי, באגן נחל בית לחם, ניתן למנות שתי נביעות שופעות במיוחד, אשר בסמוך להן נבנו בתקופה הקדם מודרנית בריכות אגירה גדולות[39]. עוד בנוסף, ניתן לראות כי באופן בולט, מרובה מספר הבארות באגן נחל בית לחם, לעומת מספרן בשני אגני הנחלים האחרים שממזרח[40]. כאמור, עיקר מקורות מים אלו פרוסים במרחב החקלאי, במנותק מיישובי הקבע, בעוד שבאתרי היישוב, שהיו ממוקמים בראשי הגבעות על תשתית סלעית, סופקה תצרוכת המים באמצעות בורות המים[41].
ריבוי הבארות באגן נחל בית לחם מעורר את תשומת הלב- תפוצתן של בארות עומדת בדרך כלל, ביחס הפוך למידת שפיעתו של האזור, זאת מכיוון שבאזור שופע אין צורך להשקיע משאבים ביצירת מקור מים מלאכותי. במקרה דנן, דווקא האזור הפחות שופע במזרח החבל, הוא דל יותר בבארות. דבר זה בא לידי ביטוי בעובדה שבאגני הנחלים "נהלל" ו"צבי", כמעט ולא נותרו בשטח שרידים של מתקנים קדם מודרניים בזיקה למקורות מים. במפת ה-P.E.F, האתרים שבתחומי אגנים אלו מסומנים כנביעה טבעית, ואין במפה זו שימוש בקידומת "Bir" לשמותיהם של מקורות המים. ולא זו בלבד, אלא שעיקר שרידי פעילות האדם שאנו מוצאים בזיקה לנביעות שבמזרח הרצועה, אלו מתקני הבטון המודרניים שנבנו על ידי ראשוני המתיישבים של נהלל בשנות ה-20 של המאה ה-20. מטרתם העיקרית של מתקנים אלו הייתה דווקא לרסן את הביצות, ולא לנצל את מי המעיינות או את מי התהום[42]. כך, נראה שגם אם היו מתקני מים באזור זה בעבר, הם נבנו בסטנדרטים נמוכים, היו בשימוש למשך פרקי זמן קצרים, ולא תוחזקו באופן מסורתי[43].
לסיכומו של עניין זה: בהשוואה בין מזרח למערב בחבל הנידון, ניתן לקבוע כי בחלק המזרחי, בתחומי אגני הנחלים "נהלל" ו"צבי", התבסס היישוב על חקלאות בעל, בדגש כרמי גפן וזית[44]. כך עולה הן מדלות מקורות המים, והן מן הממצאים והעדויות על היקף המתקנים לעיבוד התוצרת החקלאית. לעומת זאת, ניתן לקבוע כי באגן נחל בית לחם, לצד הדלות במתקנים לעיבוד התוצרת, רב יותר מספר הנביעות הטבעיות, רב יותר מספר מתקני המים המלאכותיים, ומרשימים יותר גם עצמת הבנייה והמשאבים הרבים שהושקעו בבנייתם של מתקנים אלו. נראה כי חיוניותם של מקורות המים, הובילה לכך שהם שומרו ותוחזקו באזור זה, על ידי גורמים יישוביים שונים, עד כי לעתים קרובות, המשיך השימוש באתרים אלו, עד לסף התקופה המודרנית, ובמקרים מסוימים הוא נמשך אף לתוכה[45]. עוד ניתן לקבוע, כי שרידי ההתיישבות באגן נחל בית לחם, מעידים על שגשוג כלכלי וחקלאי שאינו נופל ממה שרואים בחלק המזרחי, ואולי אף עולה עליו בעוצמת הבנייה והיקף מתקני השדה. ולפיכך, מתחדדת שוב השאלה: אילו גידולי שלחין באגן נחל בית לחם, היו רווחיים דיים ואפשרו את השגשוג.
יתכן כי את התשובה לשאלה זו, יש להתחיל בנקודת מבט רחבה יותר, הקשורה לתהליכים הגיאופוליטיים שהתחוללו בארץ בתקופה הרומית המאוחרת והביזנטית. מדובר על תקופה של פריחה יישובית ודמוגרפית חסרת תקדים[46], שבמהלכה, נוצר לחץ על משאבי הקיום, ובראשם- המזון. כתוצאה מכך, אנו עדים לתופעה מרתקת של חדשנות ונחשוניות בתחום פיתוח הגידולים והכשרת הקרקע. הלחץ הדמוגרפי והאגררי, חייב את החקלאים להכשיר חלקות עיבוד חדשות, תוך התגברות על תנאי סביבה קשים. כך, בוראו יערות, נחצבו בורות, נבנו טרסות ויובשו ביצות. הצורך לספק את הביקוש הגובר למזון, הביא לכך שהחקלאות בארץ עברה תהליך של אינטנסיפיקציה. החקלאי ביקש דרך לייעל את תהליכי הייצור, והחקלאות הפכה מחקלאות קיום המספקת בעיקר את צורכי החקלאי ומשפחתו, לחקלאות מתמחה המתאפיינת במספר מצומצם של גידולים, על פי ההתאמה לתנאי הסובב וצורכי הסביבה. כך, באותה עת אנו מוצאים בצפון הגולן התיישבות ראשונה על קילוח אודם הקשה לעיבוד[47]. בגליל העליון ההררי התרחבה התפרוסת של הקרקע המנוצלת לחקלאות, תוך התמודדות עם השיפועים החדים ועם רדידות הקרקע[48]. ההתגברות על התנאים הקשים בכרמל ממוחשת היטב בצמיחתו של היישוב סומקה שהפך מכפר קטן לעיירה[49]. בסביבות נחל שורק החלו לראשונה בתקופה זו ליישב את ראשי השלוחות שבפיתולי הנחל[50]. בנוסף לכך, אנו מדברים בתקופה זו על כניסתם של גידולים חדשים, שלא היו מקובלים לפני כן, כדוגמת החרדל[51] והפשתן[52]. כל אלו, הם רק דוגמאות מייצגות לתהליך שאפיין את הארץ כולה[53].
כך, יתכן שכחלק ממגמה זו, רוסנו ביצות עמק יזרעאל, ואגן נחל בית לחם, הפך, בתקופה הרומית והביזנטית, מאזור מוכה ביצה, לאזור נרחב של מערכות שלחין. ועדיין, עומדת השאלה: מהו הענף החקלאי העיקרי שאפשר את השגשוג היישובי באותו אזור[54]. גם אם נניח שחלק מהחלקות ייעדו לגידול ירקות בהשקיה, יהיה קשה להסביר את השגשוג באמצעות קיומו של ענף זה. זאת מכיוון שעיקר יבול הירקות מתאפיין ב"חיי שוק" קצרים, שאינו מאפשר שיווק למרחקים גדולים, ונראה כי המשאבים שהושקעו בריסון הביצה, אינם מצדיקים התבססות כלכלית על ענף זה.
ובכן, ברצוני להציע כי הענף החקלאי העיקרי, אליו קשורים משארי הנוף לאורך אפיק נחל בית לחם, ובפרט מתקני המים המרשימים, הוא האורז! האורז הינו גידול קיץ נוח לשיווק ומתאפיין בחיי מדף ארוכים, שהיה מקובל בארץ ישראל, החל מן התקופות הקדומות. נראה כי גידול זה הגיע לארץ עם אלכסנדר מוקדון, בעקבות מסעיו למזרח[55]. בתקופה הרומית והביזנטית היה האורז ענף נפוץ בארץ, ותוצרתו אף יוצאה לחו"ל[56], ובהקשר זה, מוצאים לו אזכורים רבים בספרות חז"ל, והוא מופיע גם ב"כתובת רחוב"[57], וגם בכתביו של אסף הרופא שפעל בגליל בטווח המאות 6-9[58]. בתלמוד הירושלמי אנו נתקלים בביטוי "אורז דחולתא"[59], מה שעשוי להעיד על קיומו של ענף האורז בעמק החולה. בנוסף, אנו עדים לגידול אורז בעמק בית שאן בימי הביניים, אז גם התרחבה תפוצתו והוא אף שימש כענף יצוא[60].
על פי עדויות אלו, תפוצתו של האורז בארץ, הייתה באזורים מישוריים הרוויים במים גם בימות הקיץ, והמתאפיינים באדמות כבדות המחזיקות מים ומאפשרות גידול בהצפה. מעניין בהקשר זה השימוש במושג החקלאי המופיע בספרות חז"ל: "כערוגה עמוקה שהיא מחזקת מימיה וכקנקנה זפותה שהיא משמרת יינה"[61], שיתכן שניתן לראות בו עדות לקיומו של עיבוד חקלאי בשיטה זו. מטבע הדברים יהיה אזורים אלו, המתאימים לגידול אורז, מועדים כאזורים ביצתיים, והקשר שבין גידול האורז לבין אופיים הביצתי של שטחי העיבוד, עולה מן המקורות העוסקים בגידול זה בעמק החולה בעת החדשה. כך, השלטון העות'מאני, ולאחר מכן גם השלטון הבריטי, אסרו את גידול האורז בעמק החולה, כדי למנוע את התפשטות המלריה[62].
אומנם, אין אנו מוצאים במקורות ההיסטוריים עדות ישירה לקיומו של ענף האורז בעמק יזרעאל, אך מתוך העיון בספרות חז"ל, ניתן ללמוד כי מספר חכמים אשר התבטאו ועסקו בהלכות הקשורות באורז, התגוררו ביישוב שבתחומו של אגן נחל בית לחם. כך, ר' יוחנן בן נורי[63] מבית שערים, וגם ר' יהודה הנשיא, אשר ידוע כי החזיק באדמות רבות בעמק יזרעאל[64].
יתכן, אם כן, שהשגשוג היישובי והחקלאי באגן נחל בית לחם, נעוץ בטיפוחו של ענף האורז, שאת גידולו באזור, ניתן לראות על רקע הפיתוח והחדשנות של החקלאות בארץ בתקופה הרומית והביזנטית. יתכן גם, כי לפנינו דוגמה שבה האדם לא רק ריסן את הטבע, אלא אף ניצל את התנאי הביצה הקשים, להפקת תועלת חקלאית. המתיישבים בימי קדם, השקיעו בתפרוסת רחבה, בהתקנתם של מבני אבן על נביעות ובארות, דווקא באזור שופע, שבו מי התהום גבוהים. זאת מכיוון שמתקנים אלו נועדו "לנהל" את הביצה, ולווסת את הצפת הקרקע, באמצעות שאיבת המים והזרמתם בתעלות למרחקים גדולים, אל שטחי העיבוד.
מציאות חקלאית זו, התאפשרה לא רק בשל תנאי הקרקע הבלתי מנוקזת באגן נחל בית לחם, אלא גם בשל המאפיינים הפיזיים הייחודיים של קו המגע שבין מישורי העמק לבין גבעות אלונים, אשר יצרו סובב ייחודי, ואפשרו את ה"גשר" היישובי בין הגליל לבין העמק. כך, נוצרה "שלוחה חקלאית" שאפשרה את הגישה לשטחי העיבוד בפנים העמק, אשר באופן מסורתי, היה ריק מיישוב קבע.
[1] רוטשילד ג', "היישוב באזור המגע שבין מישורי עמק יזרעאל לבין גבעות אלונים בתקופה הרומית והביזנטית- מגמות יישוביות והשפעת הסובב על פעילות האדם", חיבור לשם קבלת תואר מוסמך בגיאוגרפיה היסטורית יישובית, האוניברסיטה העברית בירושלים- המחלקה לגיאוגרפיה, אלול תשע"ח.
[2] אוליפנט, תשל"ו, "חיפה, כתבות מארץ ישראל 1882-1885", תרגום מאנגלית- י. בורלא, יד יצחק בן צבי, ירושלים תשל"ו, עמ' 35.
[3] יהושע, י"ט, י'. שריד המוזכרת במקום זה, מזוהה עם תל שדוד, הממוקם בדיוק בנקודה שבה מתחלף הנוף.
[4] ראה על כך: ספר האונומאסטיקון לאבסביוס", תרגום מיוונית- ע"צ מלמד, ירושלים תשכ"ו, עמ' 33. ויתכן גם שמדובר ב"גבת" הנזכרת בכתבי חז"ל: בבלי סנהדרין, צ"ד, ע"ב. עד לראשית המאה ה-20, שכן באתר כפר ערבי שנשא את השם- Jebata.
[5] על אבחנה זו ראה: אבי יונה מ', "גיאוגרפיה היסטורית", ספריית מעריב, ירושלים תשכ"ג, עמ' 131-132.
[6] ביצות הקבע של העמק (להבדיל מהביצות העונתיות שהיו מכסות שטחים גדולים בעמק בימות החורף) השתרעו בעיקר לאורך אפיקו של נחל בית לחם, ובחלקו העליון של אפיק הקישון, בין הרכס עליו יושב כיום מושב היוגב, לבין רמת ישי. ראה: בן ארצי י', "עמק יזרעאל- תיחומים ומאפיינים גיאוגרפיים", מ. נאור (עורך), עמק יזרעאל 1900-1967, עידן 17, יד יצחק בן צבי, ירושלים תשנ"ג, עמ' 3-13. וראה ביטוי קרטוגרפי לכך גם ב: .Palestine, 1:20,000, Nahalal, 16-23, 1942
[7] על הקשר שבין קיומם של חוות חקלאיות וכפרי בת, לבין מידת האינטנסיפיקציה, ראה: ספראי ז', "הריבוי הדמוגרפי כתהליך יסוד בחיי הארץ בתקופת המשנה והתלמוד", א. אופנהיימר ואחרים (עורכים), אדם ואדמה בארץ ישראל הקדומה, יד יצחק בן צבי, ירושלים תשמ"ו, עמ' 30-32.
[8] pp 307 Conder R.C and Kitchener H.H., the Survey of Western Palestine, vol. 1, London 1881,
[9] אביגד נ', "לקט כתובות ארמיות", ידיעות בחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ל"א, תשכ"ז, עמ' 211-213.
[10] תחילה, ביקשה ועדת השמות לתת למעיין את השם: "עין יצחק", הקרוב, מבחינה לשונית לשם הערבי. אולם, שם זה כבר היה "תפוס" על ידי "עין יצחק" באפיק נחל השניים שברמת משנה, הקרוי על שמו של יצחק קליצ'בסקי. קליצ'בסקי נקבר בגבעת זייד הסמוכה לעין יודן דווקא. על פרשת מותו של קליצ'בסקי ופרשיות נוספות באזור רמת מנשה, ראה בפרסום נפרד- בקרוב.
[11] כיום, מכוסה אתר זה במבנה בטון מודרני. לגבי שחזור חזותו של האתר, ההקשר ההיסטורי בתקופות השונות, ותפקידו הפולחני במרחב, ראה בפרסום נפרד- בקרוב.
[12] ממצאים אלו כוללים קשקש שריון רומאי, ואבן בליסטרא שנתגלו בו, על כך ראה בפרסום נפרד- בקרוב.
[13] לגבי הסקירה היישובית באזור, ראה: רוטשילד, שם, עמ' 12-33.
[14] לאתר זה מתקשרת סוגיה גיאוגרפית היסטורית נוספת, ועל כך ראה בפרסום נפרד- בקרוב.
[15] רבן א', סקר ארכיאולוגי של ישראל, מפת נהלל (28), ירושלים 1982, אתר 47.
[16] על פי שיחה בעל פה שנערכה באוקטובר 2016 עם יהושע הדר, מוותיקי שדה יעקב.
[17] רבן, שם, אתר 32.
[18]R.C Conder and H.H Kitchener, Map of Survey of Western Palestine, 1:63,360, Palestine Exploration Fund, London 1880.
[19] ראה לדוגמה: ילקוט שמעוני, חבקוק, ג'.
[20] רבן, שם, אתר 48.
[21] גרן ו', "תיאור ארץ ישראל", הגליל, 6, תרגום מצרפתית- ח. בן עמרם, יד יצחק בן צבי, ירושלים תשמ"ה, עמ' 265.
[22] רוטשילד, שם, עמ' 38-49.
[23] תופעה זו נפוצה במיוחד בנגב המערבי. דוגמה נוספת היא באר האנטיליה- ביר נח'ל, הסמוכה לעיר בית שמש, אשר משמעות שמה היא- באר הדקל, כפי שגם מכונה האתר בעברית- "עינות דקלים". שמו הערבי של האתר היה בשימוש לפחות החל מהמאה ה-19, ועד היום קיימים עצי דקל בסמוך לבאר.
[24] .Conder R.C and Kitchener H.H, pp 307
[25] קליין ש', "ארץ הגליל", מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ו, עמ' 126.
[26] ירושלמי מועד קטן, א', א', פ', ע"א.
[27] על כך ראה בפרסום נפרד- בקרוב.
[28] ברור כי אבנים אלו אינן מקומיות, משום שהתשתית הגיאולוגית של הסביבה, עשויה בעיקר סלעים רכים עם חיפוי נארי, ראה: המכון הגיאולוגי, 1:50,000, נצרת, IV-3, 2018. על כן, עלינו להניח שאבנים אלו הובלו אל אתרן, לכל הפחות מהר הכרמל או מהרי נצרת. שימוש באבנים שאינן מקומיות, קיים גם באתרי היישוב בחבל בו אנו דנים. כך, באתר שברמת ישי, בתל יצחקי, ובקיבוץ יפעת, שם אף נתגלה עמוד מונומנטאלי עשוי גרניט, על אתרים אלה ראה: רוטשילד, שם, עמ' 12-33. ממצאים אלו מלמדים על היכולת של תושבי האזור להוביל חומרי בניין כבדים לאורך מרחקים ניכרים. אין ספק כי המתינות הטופוגרפית בחבל הנידון הקלה מלאכה זו. אולם, יש לשער שיכולת זו הושפעה מהמערך המפותח של הדרכים המקומיות בסביבתה של בית שערים, כפי שהן התגלו במספר אתרים במרחב הכפרי, וראה על כך: טפר י' וטפר י', "בית שערים- היישוב והקבורה לצידו", הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2004, עמ' 36-38. נראה כי קרבתן של דרכים אלו לבית שערים וזיקתן לעיירה זו, השפיעו על נגישות חומרי הבנייה באתרי השדה ואתרי היישוב בסביבה. שכן, הדרכים שהובילו לבית שערים שימשו להובלת פסלי שיש, ארונות קבורה ואלמנטים ארכיטקטוניים אחרים שהיו בשימוש בית הקברות רב החשיבות של האתר. לכן יש לשער כי קרבתן של הדרכים, נוצלה להובלת חומר בנייה איכותי גם לאתרים אחרים בסביבה, לרבות מתקני השדה בשטח החקלאי.
[29] את השם Musrara, נושאים גם נחל בית לחם, וגם החורבה הקטנה הנ"ל על גדת הנחל, הנקראת בעברית "חורבת צרור". בנוסף לכך, יש לציין כי גם חלקו התחתון של נחל איילון, טרם מפגשו עם אפיק הירקון, נקרא- Musrara, וגם במקרה זה מדובר על סביבה בה קיימים במבני אבן קדומים. ראה על כך: אביצור ש', "נחל איילון (ואדי מוצררה)", המרכז לתרבות והסברה, 1952.
[30] הנחל נקרא על שמו של הרשל (צבי) פינסקי, מנהיג מייסדי קיבוץ גבת, אשר טבע בנחל בעת שטפון בשנת 1935 (ואולי היה הוא ההשראה למאיר שלו, כשכתב על הטובע בנחל בספרו "כימים אחדים"). בנו של צבי- יוסף, היה סופר בראשית דרכו, ונפל בהיותו בן 26 במבצע קדש. יוסף, הוא אחד הנטמנים בבית העלמין המיוחד והבלתי מוכר של קיבוץ גבת. על כך ראה בפרסום נפרד- בקרוב.
[31] ראה לעיל.
[32] ויקטור גרן, מעיד על חורבה גדולה שבה פזורות אבני גזית רבות, חלקן בבניה משנית. לדבריו, מצויים שרידים אלו: "באתרה של עיירת קדומים חרבה", ראה: גרן, שם, עמ' 264. עוד יש לציין כי במדרש בראשית רבה צ"ח, י"א, מופיע שמו של יישוב בשם "זבוד דגלילה", הדומה בהגייתו לשמו של אתר זה.
[33] יש לציין כי הגתות שנתגלו הן מתקופות שונות, ורק חלקן מיוחס לתקופה הרומית והביזנטית. על כלל המתקנים החקלאיים במרחב, ראה רוטשילד, שם, עמ' 26-30. על היישוב הקדום בסביבות מגדל העמק-שריד, ראה בפרסום נפרד- בקרוב.
[34] מכילתא לדברים, כ"ו, י"ג. מקור זה קשור בסוגיה היסטורית אחרת, בדבר מבנה המשק החקלאי ושיטת הבעלות על הקרקע באזור זה בעת העתיקה, ועל כך ראה בפרסום נפרד- בקרוב.
[35] Peregrinatores Medii Aevi Quatuor, ed. J.C.M. Laurent, Leipzig, 1864, pp 50.
[36] אופק י', "תל סיפן", טבע וארץ, ט', (תשכ"ז), עמ' 246-248.
[37] עם זאת, יש לציין שהכשרת קרקע ברמה מסוימת, בוודאי נדרשה באזור זה. שכן, מדובר על מרחב של קרקעות כבדות, בעוד שהתנאים המיטיבים לגידולי הכרם המסורתיים, נמצאים באזור ההר. הדברים אמורים בעיקר לגבי ענף הזית, בשל רגישותו היתרה לקרקעות לא מנוקזות, ועל כך ראה: Singer A., "The Traditional Cultivation of the Olive tree", Eitam D. and Holtzer M. (eds.), Olive Oil in Antiquity: Israel and Neighboring Countries from the Neolithic to the Early Arab Period, Padova 1996, pp 29-39.
[38] על כך ראה: איילון א, בית הבד הקטור של מערב השומרון", מחקרי יהודה ושמרון ח', תשנ"ח, עמ' 115-126; בן דוד ח', "בתי בד וייצור שמן זית ביישובי הגולן בתקופת המשנה והתלמוד", עתיקות 34, תשנ"ח, עמ' 1-61; פרנקל ר', "מכבש היין בארץ ישראל וסביבותיה בתקופה הביזנטית", ש. דר וש. ספראי (עורכים), הכפר הקדום בארץ ישראל, תל אביב תשנ"ז, עמ' 193-207. ולסיכום הנושא והפניות נוספות ראה: בר ד', "ומלאו את הארץ", יד יצחק בן צבי, ירושלים תשס"ח, עמ' 99-100.
[39] בריכת אגירה אחת קיימת בעין יודן, כפי שראינו לעיל. בריכה משמעותית נוספת, נמצאת למרגלות התל הקטן הנקרא בערבית Khurbet el Beida (ראה: P.E.F, 1880, sheet V), והיא נקראת כיום בפי המטיילים- "עין חזין", או "עין אורן". על אתר זה ראה בפרסום נפרד- בקרוב. להרחבה על מתקני המים באזור, ראה: רוטשילד, שם, עמ' 38-59.
[40] יש לציין כי קשה לדבר על מספר מוחלט של אתרים אשר אותם ניתן להגדיר בוודאות כבאר. זאת, משום שחלק מן האתרים אינו קיים בשטח, ואת המושג הדל על חזותם ניתן לקבל מן המקורות הקרטוגרפיים, או מתיאורי הנוסעים. במקרים אלו שימוש הממפים בקידומת "Bir" או "Biyar" לציון שמו של אתר, עשוי להעיד כי אתר זה היה מתקן מלאכותי, וכן הוא הדבר לגבי מקרים בהם משמעות שמו של האתר רומזת לכך שבזיקה לו היה מתקן בנוי, כדוגמת Ain Kabweh כפי שראינו לעיל. אך כאמור, אין בכך ודאות.
[41] כך עולה מבורות המים שנתגלו באתרי היישוב הקדום, כדוגמת רמת ישי, חורבות הכפר עליו יושב קיבוץ אלונים, ושרידי ההתיישבות בקיבוץ גבת, על כך ראה, רוטשילד, שם, עמ' 54-58.
[42] על כך ראה: אירמאי ש', "ייבוש ביצות בעמק יזרעאל אינו אגדה", קתדרה 32, תשמ"ד, עמ' 190-197.
[43] יש להוציא מכלל זה את הבאר הקרויה- Bir el Maleh. באתר זה, הממוקם באגן נחל צבי, סמוך לקיבוץ גבת, עומד על תילו מבנה אבן המרשים, המחפה על באר שופעת למדיי. מבנה זה, הוא השריד הקדם מודרני היחיד שנמצא בזיקה למקור מים באגני הנחלים "נהלל", ו"צבי".
[44] יש לציין כי ישנן גם עדויות לגידול חיטה במרחב זה, ועניין זה קשור לזיהויו הגיאוגרפי של אתר קדום מימי המשנה. ראה על כך בפרסום נפרד- בקרוב.
[45] רוטשילד, שם, עמ' 38-49.
[46] על פי ההערכות, שיעור האוכלוסים בארץ, לא שחזר את עצמו, עד למפקד הבריטי של שנת 1931. על הדמוגרפיה בתקופה הרומית והביזנטית, ראה: ספראי ז', שם, עמ' 20-48; צפריר י', "פריחת היישוב בארץ ישראל בתקופה הביזנטית- על העדויות הארכיאולוגיות והמקורות הספרותיים", מכמנים 8, תשנ"ה, עמ' 7-16.
[47] הרטל מ', "צפון הגולן: הסקר הארכיאולוגי כמקור לתולדות האזור", קצרין תשמ"ט.
[48] Frankel R. et al., Settlement Dynamics and Regional Diversity in Ancient Upper Galilee: Archaeological Survey of Upper Galilee (Israel Antiquities Authority Reports, 14), Jerusalem 2001.
[49] דר ש', "סומקה עיירה יהודית בכרמל", תל אביב תשנ"ח, עמ' 254-255.
[50] וייס ד', "סקר ארכיאולוגי של ישראל: מפת נס הרים (104), תשס"ה, עמ' 13.
[51] טפר י', "גידול חקלאי של חרדל בגליל היהודי בתקופת המשנה", על אתר- ביטאון לענייני ארץ ישראל במקורות ט"ו (תשסט), עמ' 39-57.
[52] ספראי ז', תעשיית הפשתן בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, בתוך: ש' בונימוביץ ואחרים (עורכים), ישובים, אוכלוסיה וכלכלה בארץ ישראל בעת העתיקה, תל אביב תשמ"ח, עמ' 241-205.
[53] על גידולי ארץ ישראל בתקופה זו, ראה פרסום נפרד- בקרוב.
[54] במהלך המחקר, הועלתה האפשרות שמקורות המים במרחב החקלאי, קשורים למרעה הבהמה שהתקיים באזור. מרעה מסוג זה אכן מתואר בספרות חז"ל, במרחב שבין ציפורי לבין כפר עותאי (מגידו), וראה: תוספתא בכורות, ז', ב'. אלא, שלא ניתן להסביר את צפיפות מקורות המים, והמשאבים שהושקעו בבנייתם, באמצעות הצורך להשקות עדרי בהמות. ועם זאת, יתכן כי חלק ממקורות המים, כן שמשו למטרה זו.
[55] פליקס י', "האורז בספרות חז"ל", ספר השנה למדעי היהדות והרוח של אוניברסיטת בר אילן, ירושלים תשכ"ג, עמ' 177-189.
[56] עמר ז', "גידולי ארץ ישראל בימי הביניים", יד יצחק בן צבי, ירושלים תש"ס, עמ' 74; Zohary D. and Hopf M. "Domestication of Plants in the Old World", Oxford 1994, pp 84-85..
[57] פליקס י', "תלמוד ירושלמי מסכת שביעית", ירושלים תשמ"ז, עמ' 451-453.
[58] ראה: עמר ז', "גידולי ארץ ישראל בימי הביניים", יד יצחק בן צבי, ירושלים תש"ס, עמ' 74. מדבריו של אסף הרופא שמביע עמר, עולה כי הוא מבחין בין אורז לבן לבין אורז אדום. בנוסף, התייחסות ללבנוניותו של האורז קיימת גם אצל הרמב"ם, ראה: פירוש המשנה לרמב"ם, דמאי, פ"ב. הקשר זה הוא מעניין מכיוון שבאגן נחל בית לחם, אנו מוצאים שני אתרים שמשמעות שמם בערבית, היא- "הלבן". כך: Khurbet el Beida הנ"ל, ו-Bir el Abid, שאינו קיים כיום בשטח, אך מסומן במקורות הקרטוגרפיים בשטח החקלאי שבין רמת ישי לבין אלוני אבא.
[59] ירושלמי דמאי, פ"ב, ה"א.
[60] עמר ז', שם, עמ' 74.
[61] כלה רבתי, פ"ג, ה"ה.
[62] בימי מלחמת העולם השנייה אפשר השלטון הבריטי את המשך גידול האורז לטובת המאמץ המלחמתי, ובתקופה זו אכן רבו מקרי המלריה באזור. ראה על כך: ברסלבי י', "הידעת את הארץ", הגליל ועמקי הצפון, הקיבוץ המאוחד תשט"ז, עמ' 118-119, 170.
[63] ר' יוחנן בן נורי, אמר: "אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת". אך (למזלנו) חכמים חלקו עליו בעניין זה. ראה: בבלי פסחים ל"ה, א'.
[64] על התייחסותו של ר' יהודה הנשיא לעניין האורז, ראה: ירושלמי שביעית פרק ב'.
Commentaires